שתף

הופיע ב"ישראל היום" 7.6.13

כל אחד צריך קצת נחת מהדרקון שלו.

גם הדרקון שלי עושה לי נחת. השבוע פורסמו בכלי התקשורת תוצאות מצעד הספרים הארצי של בתי הספר. 200,000 תלמידים בכל הגילאים בוחרים את הספרים האהובים עליהם מתוך רשימה שמתעדכנת מדי שנה. ותנחשו מה? ספרי הראשון, "האוצר של צ'מבלו, מצא את דרכו למקום השני בין הספרים שדורגו ע"י גילאי כיתות א-ג. ומאחר והספר שזכה במקום הראשון הוא ספר מתורגם, זה אומר שצ'מבלו הוא הספר המקורי האהוב ביותר על ילדי ישראל בגילאים האלה. וואו! מה עוד אני צריך לבקש מדרקון?

שתף

לפני שנה בדיוק, בשבוע הספר בכיכר רבין, ישבתי עם יפתח דקל, מנכ"ל הוצאת כתר, וצביקה מאיר, עורך כתר לשעבר והיום מנהל התוכן של מיזם "עברית" (ספרים אלקטרונים) והעליתי בפניהם את רצוני העז להפוך את ספרי הראשון "האוצר של צ'מבלו" לאפליקציה, או לספר אלקטרוני – תקראו לזה איך שאתם רוצים. הרעיון קרם עור וגידים, התגלגל חודשים במסדרונות כתר ו"עברית" ובימים אלה עושה האפליקציה את צעדיה הראשונים בפסגת החנות הוירטואלית. האנימטורים של "עברית" עשו עבודה מדהימה והפיחו רוח חיים חדשה בדרקון החביב ובאביר הנס העשוי ללא חת. מסך המגע של הסמרטפון או של הטאבלט מאפשר לקורא הצעיר ללטף את צ'מבלו ולצפות לתגובה הולמת: הוא יורק אש, מפהק, סורג ומכין חביתה. תחשבו רק מה זה עושה לאגו של הסופר, לראות את גיבור סיפורו מככב בפסגת האפסטור, בחברת גיבורי תרבות כמו "איה פלוטו", "סיר הסירים" ו"אבא עושה בושות" – חבורת חלוצי האפליקציות של ספרי הילדים. ולמי שטוען: "ספר  ילדים זה ספר ילדים, ושום אפליקציה לא יכולה להתחרות בדפים מודפסים שאפשר לדפדף בהם" אני אומר: "תורידו את האפליקציה ותראו בעצמכם!"

"האוצר של צ'מבלו" באפסטור של אפל

שתף

לא מזמן קיימתי מפגש סופר בבית הספר אבן חן בשהם. בת דודתי נורית, שהיא רכזת סל תרבות בבית הספר, הזמינה אותי למפגש עם הילדים בכיתות א ו-ב, שכמותו אני מקיים כמה עשרות בשנה, בכל רחבי הארץ. לא הייתי מציין את המפגש הזה אלמלא היתה לו חשיבות די היסטורית מבחינתי, ואפילו טרחתי לציין זאת בפני הילדים בתחילת המפגש. בית הספר אבן חן בשהם היה המקום הראשון שבו הופעתי אי פעם בפני ילדים (או מבוגרים) כסופר ילדים. סוג של סגירת מעגל. זה היה לפני 6 או 7 שנים, ואני אז סופר ילדים בראשית דרכו ובאמתחתי ספר אחד (האוצר של צ'מבלו) או שניים (סיפורי חיזרים). נורית, שכבר אז לימדה שם, הזמינה אותי לאירוע של הורים וילדים אחר הצהרים. בבית הספר למדו גם ילדיה וגם ילדיו של אחיה, בן דודי וחברי הטוב יובל. זאת נראתה לי הזדמנות נחמדה להיחשף לעולם במגרש ביתי וידידותי. אבל על מה לעזאזל אני הולך לדבר? ואיך אני אעמוד מול קהל? לא עשיתי את זה אף פעם. יתר על כן, אורות הזרקורים ואני אף פעם לא הלכו טוב יחד ותמיד סבלתי מפחד במה ברמה כזאת או אחרת. בבית הספר ישבתי תמיד בשורות האחרונות, שלא אצטרך חס ושלום לענות על שאלות מול כל הכיתה. במסיבות קריוקי מצאו אותי בעיקר מתחת לשולחן או מאחורי הוילון, שלא אקלע בטעות לסביבת מיקרופון פעיל. אז מה לי ולהרצאה מול קהל, שבא לפגוש סופר שמן הסתם הוא אישיות כריזמטית ורהוטה מעין כמותה? היו אי אילו לבטים, אבל הם לא נמשכו זמן רב. בעידודה של מיכל זוגתי, החלטתי שאם כבר אני סופר, אז נא להתנהג בהתאם, ויהיה מה שיהיה. את החשיפה שלי אני צריך לקבל וזאת הזדמנות טובה לעשות את זה. הגעתי לשם אחוז פיק ברכיים. הכיתות כבר היו מלאות בהורים ובילדים בגילאים שונים. לא זוכר אם הכנתי טקסט כלשהו, או שסמכתי על כושר האילתור המוגבל שלי, אבל איך שהתחלתי לדבר, העסק זרם ופתאום הרגשתי טוב. כל העיניים היו מופנות אלי בחיבה, בלי שמץ של עוינות או ביקורת. דיברתי בעיקר על עצמי ועל תהליך היצירה שלי והעסק פשוט זרם. הקהל שיתף פעולה, שאל שאלות והתעניין ונתן לי בהחלט הרגשה שאני מסוגל לפתוח את הפה מול קבוצה של אנשים מבלי להירגם במבול אבנים. יצאתי אל הערב השוהמי בתחושה קלה של אופוריה ובהבנה שזה משהו שאני יכול ורוצה לעשות כדי לקדם את ספרי ואת עצמי כסופר.

וכך התחלתי לעבור בין בתי ספר ולדבר. אני לא זוכר אפילו איך הגיעו אלי, ברוב המקרים לדעתי היו אלה הורים שהתכתבו אתי והזמינו אותי לכיתה של ילדם, שזו חויה מרגשת בפני עצמה. עם הזמן התחלתי לבנות לי תסריט ושכללתי את המסרים שרציתי להעביר. התגובות היו נפלאות ומחממות לב. במשך שנה או שנתיים אפילו לא גביתי תשלום על המפגשים האלה. היה לי חשוב להגיע לכמה שיותר מקומות ולפגוש כמה שיותר ילדים, הרבה יותר מכסף. כמובן שכשהמפגשים צברו תאוצה, חלחלה בתוכי ההרגשה שזה משהו שאני יכול לעשות לפרנסתי. הרצון להגיע לכמה שיותר קהלים הביא אותי גם למקומות בלתי צפויים לחלוטין, וכך מצאתי את עצמי יום אחד בתוככי האגף השמור ביותר בכלא רמלה, יושב מול עבריינים כבדים ביותר עם נשותיהם וילדיהם החמודים, ומספר להם על טפירים. המחשבה מה עשו כדי להגיע למקום הזה לא עזבה את ראשי כל המפגש, מה שלא ניכר כלל וכלל בהתנהגותם – הם היו מקסימים, ישבו בשקט והקשיבו ואפילו שאלו שאלות בעניין רב. אם אני אגיע לגור שם יום אחד, יש לי סיכוי להשתלב לא רע…

אחרי בערך שנתיים של הרצה ושיפור היכולות החלטתי שזה הזמן לעשות לביתי ולהפוך את מפגשי הסופר לפרנסה. וכך נרשמתי לסל תרבות ארצי, שעובד עם אלפי בתי ספר ברחבי הארץ. מה שזה אומר בעצם הוא שאני מופיע בספר עב כרס עם מאות אמנים ומופעים, שמופץ ברשויות מקומיות ובבתי ספר, וההתנהלות הכספית היא מול הגורמים של סל תרבות. וזהו. את כל השאר אני צריך לעשות בעצמי. וזה אומר שיווק, שיווק, שיווק ושיווק.כלומר המון מיילים, שיחות ממתינות ומזכירות חסרות סבלנות. אבל גם תוצאות. עם הזמן התגלגלתי יותר ויותר בדרכים, מגן-חובה לבית ספר, מאשקלון ועד חיפה, כשבידי מזוודה על גלגלים וכן ציור מתקפל. לפעמים אני מגיע למפגש אחד, לפעמים לשניים ולפעמים אפילו לשלושה ברצף, כשכל אחד מהם יכול להיות מול קרוב ל-100 ילדים. עם הזמן המפגש הלך והשתפר והאמצעים השתכללו. היום אני מביא מחשב נייד שמתחבר למקרן ברקו ורמקולים ומקרין לילדים מצגת אור קולית של תמונות וסרטונים, כדי ללוות את דברי באופן הכי ויזואלי שאפשר. כמובן שאני גם מצייר להם את פומי הטפיר על לוח מחיק.

את כמויות האהבה שמורעפות עלי לא ניתן לתאר. קשה להיות בר מזל יותר ממישהו שהולך לעבודה ומקבל כל כך הרבה אהבה ולרוב גם הערצה. כאלה אנחנו, האמנים, זה הלחם והחמאה שלנו. נכון שלא קל לחזור על אותו הסיפור ועל אותן מילים מאות פעמים. לפעמים, בעיקר במפגש השלישי באותו יום, כשהילדים כבר מותשים מיום לימודים ארוך, ואני כבר בקושי זוכר איך קוראים לי, אני מתחיל לפנטז על הסבה מקצועית לנהג מלגזה למשל. אבל לפני כל מפגש אני מנסה להתנער מההרהורים האלה ולהופיע בפני הילדים כאילו זאת הפעם הראשונה שאני עושה את זה. המבטים בעיניהם, הצחוק, השאלות המקסימות בסיום, החיבוק מילד אחד או שניים לאחר כל מפגש כמעט, כל אלה משכנעים אותי כל פעם מחדש לוותר לעת עתה על חלום המלגזה ולהמשיך לעשות את מה שאני עושה, והכי טוב שאני יכול.

שתף

לאלה מכם שנוהגים לברך "שנה טובה" רק בראש השנה שלנו, או מקסימום בסילווסטר, יש היום הזדמנות לעשות זאת שוב – רובכם בודאי לא יודעים, אבל היום הוא ראש השנה הסיני ולמעלה משביעית מאוכלוסיית העולם דנה היום בשאלה "איפה אתם בחג?" ומה אורך הפקקים בדרך לארוחה אצל הדודה לינג (עוד פעם חריימה בסגנון סצ'ואן?). מי שכבר מכיר אותי אישית או שטרח לקרוא את הפוסטים הקודמים שלי, יודע שהקשר שלי לסין הוא ארוך בשנים: מיכל, זוגתי שתחיה ב-20 השנים האחרונות, למדה בבייג'ינג והיא דוברת סינית שוטפת וכיום היא מנהלת חברה משגשגת לתרגום בשם "ליצ'י תרגומים". כך שעולם המושגים הסיני מהוה חלק מחיי כבר כמה שנים טובות, ובמיוחד כאשר מדובר בראש השנה הסיני. וזה לא אומר שמדי שנה אנחנו מזמינים טיסה לבייג'ינג עם חדר שצופה לזיקוקים בכיכר טיאננמן, מי שמבין משהו יודע שבתקופת החגים ממש לא מומלץ להיות בסביבה. אבל מזה 13 שנה אנחנו מפיקים כרטיסי ברכה לראש השנה הסיני, שאותם אני מעצב (בוגר בצלאל, לא לשכוח) ומיכל ואנשי המכירות שלה מוכרים לחברות שיש להן יד ורגל בסין ורוצים לשמור על יחסי חברות טובים עם אנשי הקשר שלהם. וזה נכון גם ליפן, קוריאה, טאיוואן ועוד.

מי שמבין קצת בסין יודע שלכל שנה ב-12 השנים שבלוח השנה הסיני יש חיה מסוימת שמסמלת את אותה שנה וקובעת פחות או יותר את מהלך חייו ואופיו של מי שנולד באותה שנה. אתה יכול להיות ארנב, קוף, נחש, שור, חזיר או סוס, אבל אם נולדת השנה או לפני 12, 24, 36, 48 וכך הלאה שנים, התמזל מזלך להיות דרקון! השנה, כמו בשנת 2000, היא שנת הדרקון וגם השנה, כמו בשנים שלפניה הייתי צריך להתמודד עם דמותה של החיה בעיצוב כרטיסי הברכה שאנחנו מפיקים. הרעיון הוא תמיד למצוא איזשהו קשר בין אופיה של החיה הספציפית ומה שהיא מייצגת לחיבור שבין עולם העסקים הישראלי לעולם העסקים הסיני או האסיאתי.

אז מה עושים השנה?

"היי שכחת אותי, טמבל?" שמעתי קול מוכר ממעמקי ראשי הקודח, "כמה דרקונים אתה כבר מכיר?".

"לא קיבלת מספיק פרסום בחיים?" התרסתי. תמיד הוא היה חולה אגו, צ'מבלו.

הדרקון הזה, גיבור ספרי הראשון מלפני 10 שנים, לא מחמיץ הזדמנות ליחסי ציבור טובים, ובמיוחד עכשיו, כשהוא מופיע כפסל ענק בשלל צבעי הפסיפס (אותו יצרה האמנית נוגה ספקטור) בגינת סיפור בחולון, הוא לא מוותר על שום דרך לחשוף את עצמו לעולם הרחב. אז חשבתי לעצמי, למה לא בעצם? הפסל של צ'מבלו הוא פיסת אמנות ישראלית מקסימה והפסיפס מסמל ערב רב של צבעים וגוונים שונים זה מזה, כמו התרבויות השונות שמרכיבות את עולמנו בצורה כל כך יפה. למה שלא ייצג אותנו מול הסינים? תראו, גם לנו יש דרקון משלנו!

וכך מוצא את עצמו צ'מבלו בימים אלה עושה את דרכו לסין בעשרות מעטפות מבויילות ומתערבב בשלל הדרקונים שעוברים מיד ליד בכל בית בסין.

אבל אם חשבתם שבכך די לו, הרי אינכם דבר זולת טועים. הרי שנת הדרקון היא השנה שלו, ומי כמו צ'מבלו יודע לנצל את העובדות האלה לטובתו האישית. צ'מבלו, להבדיל מרוב הדרקונים, הוא חובב טכנולוגיה וגאג'טים מושבע. וכך לאחר הפצרותיו המרובות והדי מעיקות, אני חייב לציין, חתמתי עם כתר הסכם להפיכת "האוצר של צ'מבלו" לאפליקציה של ספר אלקטרוני לאייפון ולאייפד. את האפליקציה יוצרת חברת "עברית" שהפכה כבר כמה ספרי ילדים מוכרים (סיר הסירים, איה אאוץ' ואווה, תזמורת מפלצות הקצב ועכשיו גם שירי ביאליק) לאפליקציות מקסימות במיוחד עם אנימציות מהממות וטאץ' אישי. בימים אלה ממש החבר'ה שם עובדים על תסריט, שכן לא מדובר רק על הפיכת הספר לדיגיטלי, אלא להרבה מעבר לזה, ואני כבר מת לראות מה הם הולכים לעשות עם זה.

אז לצ'מבלו ולי בהחלט צפויה שנת דרקון מעניינת. מקווה מאד שגם לכם.

ואגב, אל תנסו גפילטע-פיש בסגנון סצ'ואן – זה חריף אש, דרקונים מתים על זה…

שתף

הנוהל הוא כזה:

מדי שנה פחות או יותר, אי שם סביב תקופת החגים וקצת אחריהם, אני נעלם מהבלוג שלי לתקופה קצרה, ואז, רגע לפני שאתם פונים למשטרה, אני חוזר ובפי הודעה: "אני עובד בימים אלה על ספר חדש".

השנה הזאת לא שונה.

לא יודע אם זה נבדק אי פעם מחקרית, אבל יכול להיות שיש משהו באויר הנעים של הסתיו שגורם ליציאתן של המוזות ממאורותיהן האפלות והממוזגות בהן שהו בחודשי הקיץ הבלתי נסבלים. עובדה שבקיץ הרעיון היחיד לסיפור שאני יכול לחשוב עליו הוא "הייתי רוצה להיות דוב קוטב". כבר כתבתי לא פעם על הדרכים המוזרות שבהן נוהגים הרעיונות להתנחל במוחי ללא כל התראה וללא כל חוקיות והסבר מניח את הדעת. הם פשוט מגיעים , חלקם מגובשים יותר וחלקם פחות, ומצפים שאבחר בהם לספר הילדים הבא שלי. רבים מהם נדחים בשלב הראשון של האודישנים. כמו בתכנית ריאליטי רדודה – מי שלא מספיק מעניין או שלא עובר מסך – אין לו מקום על מקלדת המחשב שלי. חלק מהם עוברים לשלב הבא ומתגלגלים להם במוחי תקופה מסויימת, עד שאני מגלה שסיפור טוב לא יצא מהם, ואז שולח אותם חזרה למקום שממנו באו בלי מכתב התנצלות. זה מה יש, חביבי. תעבוד על עצמך עוד קצת ותבוא מוכן בפעם הבאה. ויש כמובן את אלה שמתקבלים על המקום ומתבשלים להם במוחי, עד שהם הופכים לסיפור שראוי להעלות על הוורד.

הרעיון לסיפור הנוכחי שייך לסוג השני, של אלה שאין להם ממש מה להציע, והם מוצאים את דרכם החוצה בשלב זה או אחר.

זה התחיל ממילה. מילה בודדה בת שלוש אותיות – שלא אגלה אותה פה כדי לא לחשוף בפניכם את תוכנו הסודי ביותר של הסיפור – שנחתה בראשי יום אחד ולא הרפתה. פשוט דרשה שאכתוב עליה סיפור לילדים. לומר את האמת, למרות שלא היה לה כמעט מה להציע, נדלקתי עליה מהרגע הראשון, אבל הפניתי אותה בנימוס להכין קפה בחדר ההמתנה עד שאתפנה מעיסוקיי המעטים ואוכל לחשוב מה בדיוק אני עושה איתה. באופן די מפתיע, שהפתיע אפילו אותי, החלטתי שאני כותב עליה סיפור ויהי מה, למרות שלא היה לי מושג מה זה הולך להיות.

עכשיו שתבינו, לסופר שכמוני, שאינו נמנה על יצרני רבי המכר ההיסטריים, יש יתרון מסוים – אף אחד לא יודע מתי יצא ספרו הבא, ואף אחד גם לא לוחץ עליו להוציא ספרים בזמן, שלא כמו בתקופה שעבדתי עבור לקוחות לחוצים והייתי חייב לספק את הסחורה בדד-ליין שנקבע מראש, ולרוב זה היה אתמול. אז פשוט נתתי לרעיון לחלחל לאט לאט ולהתגבש להתחלה של סיפור. רצה הגורל ובאותה עת התחולל לו אירוע אקטואלי די בולט שגם השפיע על הסיפור וזרק אותי לכיוון לא צפוי. אבל בניגוד לתהליך שעברתי בכל ספריי הקודמים בלי יוצא מן הכלל, הפעם התחלתי לכתוב את הסיפור לפני שידעתי איך הוא מתכוון להמשיך. אף פעם לא עשיתי את זה – תמיד היה לי בראש רעיון סגור מכל הכיוונים, כאשר הרשיתי לעצמי לשבת ליד המחשב ולכתוב אותו, ואז לרוב זה הסתיים תוך שעתיים-שלוש, לא כולל שינויים קלים ושיפצורים בטקסט.

הפעם, כמו סופר של רומנים רחבי יריעה, התחלתי לכתוב מבלי לדעת כלל לאן הסיפור יקח אותי ואם בכלל. זה לקח לי שלושה שבועות, שיא אישי מרשים. במהלכם כמעט והתייאשתי כמה פעמים וזרקתי את הרעיון לחפש לו סופר אחר, מה הוא רוצה ממני בכלל? אבל יום אחד הכל התחבר והסיום המיוחל, זה שהייתי בטוח שהוא לא קיים כלל, הגיע בדרך נס, והמלאכה הושלמה.

אתם חייבים לסלוח לי – אני לא אוהב לספר באמצע תהליך העבודה על מה הסיפור, אני רק יכול לגלות שמעורבת בו דמות חביבה מאחד מספריי הקודמים, ושקורה לה משהו די מוזר.

עכשיו אני עובד במרץ על האיורים ומקווה לסיים את הכל עד תחילת 2012. כמו בכל ספר שכתבתי ואיירתי עד היום, אני נדהם לראות כל פעם מחדש איך דברים מסויימים שאני בטוח שאין לי שום מושג איך לאייר אותם, קורמים להם עור וגידים באורח פלא לנגד עיני ההמומות. התקופה הזאת מבחינתי היא קצת כמו להשתתף ב"המרוץ למיליון": כל יום אני במקום אחר ואין לי מושג איפה אני הולך להיות מחר ואיך המקום הזה יראה. מהמיליון אני יכול לשכוח כבר מעכשיו….

אם אתם חושבים להפתיע אותי ולקפוץ לבקר בחודש חודשיים הקרובים סתם ככה באמצע היום, קחו בחשבון שיש סיכוי שלא אתייחס אליכם. יש לי ספר על הראש!

שתף

שהדירות ילא יהיו כל כך יקרות.

וגם הקוטג'ים.

ששעון החורף לא יתחיל באמצע הקיץ.

שנוכל לנסוע לטורקיה ולא ניאלץ להסתפק בקריביים.

שמי ששותה יקח מונית.

שראש הממשלה יהיה פחות זחוח.

ששר החוץ יהיה פחות ראש ממשלה.

שאחמדיניג'אד יהיה קצת יותר מגולח.

שנשמע פחות את המילים: "ונעבור למבזק מיוחד!"

שזהבי יהיה פחות עצבני.

שבחתונות ישימו קצת פחות דודו אהרון וקצת יותר ברי סחרוף.

שהקופאית בסופר תחייך קצת יותר.

שיהיו לנו לפחות 3 מדליות באולימפיאדה.

טוב, אז שתיים.

טוב, אז אחת אבל לפחות זהב.

גם ארד בסדר.

שמורים ורופאים לא יזדקקו לקורס להגנה עצמית.

שהמספר שאחרי ה"שוטף פלוס" לא יעבור את ה-100

שהג'י. פי. אס יגיד קצת יותר: "אין דיווחי תנועה."

שהשף אייל שני יבין סוף סוף שעגבניה זה כולה עגבניה.

שאריק איינשטיין יצא מהבית לקבל את פרס ישראל.

שהשכנה תדע כבר לנגן בקלרינט ולא תצטרך להתאמן.

שעיתונאים ישתמשו פחות במילה "תרחיש".

שיראיינו פחות עורכי דין בטלויזיה.

שיפסיקו לדווח לנו בפייסבוק על כל ביקור בשירותים. היה ענקקקקקק!!!

שבבית"ר ירושלים ישחק שחקן ערבי.

ויכניס שלושער בכל משחק.

שסופרים ירוויחו לא פחות מפועלי ניקיון.

שיונית לוי לא תהיה כזאת רצינית.

שנפגוש את המוסכניק ואת הרופא רק בשמחות.

שלא יהיו הרבה חתונות. הבנק לא מאשר לנו.

וגם לא הרבה לוויות. חבל על מי שמת.

שלא נדע עוד צער.

שהברכות לראש השנה יהיו קצת יותר מקוריות.

וקצת פחות ארוכות…

ושיחזור כבר הביתה, הילד של כולנו.

שתף

ושוב, כמו בכל 1 בספטמבר ב-8:00 בבוקר נשמע קול רעם מתגלגל ברחבי ארצנו הקטנטונת. צונאמי? הוריקאן "איירין"? רעידת אדמה? לא ולא, זוהי אנחת הרווחה הבוקעת ממיליוני גרונות ניחרים של הורים על סף אובדן העשתונות. המשרדים מתרוקנים לפתע מאלפי העובדים הקטנים שמילאו בחריצות אין קץ דפי מדפסת יקרים בטושים מחיקים שלקחו מחדר ישיבות, הצבע חוזר ללחייהם של אלפי מצילים בחופי הים ובבריכות השחיה הציבוריות, פארקי המים והקניונים חוזרים לשיממונם (היחסי) ונדמה שרוח של שיגרה מבורכת ונורמלית חוזרת לנשב במקומותינו.

גם לאחד כמוני – שלא קם בבוקר, משליך את הילדים ליד שער בית הספר ושועט למשרד – יש בכך משום הקלה. אמנם מעכשיו אני צריך לקום כל בוקר ב-7, מצב שלא היה מוכר לי כלל בחודשיים האחרונים, אבל מרגע שאני חוזר הביתה ממלאכת ההסעה לבית הספר אני לא צריך להתמודד יותר עם הצורך הזה, שכל כך מעיק על המצפון, של לעשות משהו עם הילדים. אני חייב להודות שהצורך הזה הוא שלי ושלי בלבד והוא נובע מההכרה שכדי להיות אבא טוב צריך להיות לפחות מפיק בפועל של צוות הווי ובידור. והילדים? מבחינתם, רק שיעזבו אותם בשקט ויתנו להם לעשות את מה שהם עושים כל כך טוב ובמסירות אין קץ – לראות טלויזיה. נכון שמדי פעם בפעם הם קמים מרבצם לבסיבוב בקניון או ביקור אצל חברים, אבל רוב ימיהם בחופש הגדול עוברים להם בנחת מול מסך כלשהו.

ושוב אינני יכול לשאול את עצמי האם לא נכשלתי בכך בתפקידי כהורה. במיוחד אני, שמתיימר לגדל על ברכיו דור של ילדים שוחרי-ספר, לא מצליח לגרום לילדיו הוא לקחת את הדבר הזה, נטול-המסך, ליד ולהתחיל לקרוא. ולא שלא ניסיתי. אני הייתי זה שמקריא סיפורים בבית, ולא עבר ערב שלא הייתי מקריא להם סיפור לפני השינה, ובכשרון לא מבוטל. החיקוי של החזיר מ"דירה להשכיר" נחשב עד היום לאחת הקלאסיקות שלי. אני גם מנסה לתת דוגמה אישית, וכשאני קורא ספר אני מנסה לעשות את זה במקום בולט, שכולם יראו, ולפלוט מפעם לפעם קולות של הנאה. לא עוזר, הילדים מול בוב ספוג.

אבל זהו, עכשיו כשהסתיים לו סוף סוף החופש,  המצפון המעיק יכול לשוב ולהירגע ואני יכול לשוב ולהתבונן בסיפוק בשני ילדי כורעים תחת נטל הלימודים ומתזזים מחוג לחוג. שעות הצפיה בטלויזיה מצטמצמות פלאים לשעה-שעתיים ביום ואולי אפילו יש סיכוי לתפוס אחד מהם עם איזה ספר-שחייבים-לקרוא ביד. אולי אני פשוט צריך לשחרר ולהבין שזה דור שהמסך הוא חלק משמעותי מחייו. גם אני אוהב לבלות שעות מול המחשב או לשבת עם כל המשפחה מול הטלויזיה ולצחוק מהשטויות של חפר (שום קשר משפחתי) מ"רמזור" או מעוד הברקה של מרגול (למזלי גם היא לא קשורה אליי) ב"כוכב נולד".

ואולי כשמרבית הספרים יתחילו לעלות על האייפד או על מסך אחר (בקרוב אולי גם "האוצר של צ'מבלו", בלי נדר) אני אזכה לתפוס את תום או גאיה מדפדפים מרצונם החופשי, ללא כל איום או כפיה מבחוץ, באיזה ספר אלקטרוני. יש סיכוי לא רע שזה לא יקרה, אבל אני את שלי ניסיתי, ואני משאיר את העבודה למערכת החינוך, שעד היום לא גילתה יכולת להפוך את ילדיי לתולעי ספרים קטנות וסקרניות.

אז שתהיה לכולנו שנת לימודים מוצלחת ופוריה, בעיקר כזו שלא תשאיר יותר מדי זמן לבוב-ספוג להגיח ממחבואו בקרקעית הים.

 

שתף

bar mitzva boy

לאחרונה נכנס בני בכורי תום בעול המצוות.

עמדתי לידו על במת בית הכנסת הפיצפון של המושב שבו אנו גרים וחזרתי כמו תוכי בטלית אחרי הרב על המילים: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה."

איזה "פטרנו" ואיזה נעלים – תום צפוי לבלות תחת המטריה של אבא ואמא עוד כמה שנים טובות, עד שיום אחד אולי יוכל להרשות לעצמו לשכור דירה צנועה בתל אביב, או לחילופין לעבור לאוהל בשדרות רוטשילד. "עונשו"? הגם שגידול ילדים הוא לא תמיד פיקניק בסחנה, עונש זו עדיין מילה קצת קשה לתאר את החוויה שהילד הזה מעביר אותי מהרגע שהגיח אל אויר העולם הלח במיוחד של יולי בתל אביב.

להזכירכם, מדובר בילד הראשון שלי, וילד ראשון הוא סוג של שפן נסיונות – אף אחד לא ממש עושה לך קורס הכנה לדבר הזה, וצריך להתמודד תוך כדי תנועה עם כל התפתחות צפויה ובלתי צפויה, תוך הפנמת העובדה שזה עניין בלתי-הפיך לחלוטין ולא מקבלים את הכסף חזרה. נכון שלפניו היה גושי – הכלב טוב הלב שבתוך מספר מועט של שנים הפך מכלבלב עליז ומלא בשמחת חיים לזקן נרגן וזעפן שרובץ בסלון ועושה קולות של שטיח (ועוד קולות שלא נרחיב עליהם את הדיבור). זו הכנה לא רעה להורות, אבל בינינו – מילד אנחנו מצפים לקצת יותר. ותום אכן סיפק את הסחורה: חיוכים שלא היו מביישים מועמד לנשיאות ארצות הברית במסע בחירות בניו המפשייר, "א-ב-א" כמילה ראשונה בהחלט (יששששששש!) והתאקלמות מופלאה בכל מוסד חינוכי מהיום הראשון באופן שעורר אצלנו שאלות קיומיות בדבר נחיצותנו כהורים.

וכמובן, איך לא? (בכל זאת מדובר פה בבלוג של סופר ילדים) החלק המרכזי במיוחד שתום לקח בפרוייקט הפיכתי ממעצב גרפי משועמם לאחד שכותב ספרים ומאייר אותם, ואפילו נהנה מזה. הוא הרי היה שם כשזה קרה – הרגע שבו נפלט השם צ'מבלו מבין שפתיי כאלטרנטיבה להקראת אחד מספרי הילדים שנטחנו עד דק מדי לילה ליד מיטתו של הרך בן ה-4: דירה להשכיר, אבא עושה בושות, אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו וחבריהם. לא יודע למה תום החליט באותו לילה שלא בא לו לשמוע את אחד מהסיפורים שהוא כל כך אהב לשמוע כל לילה עד שאביו טרוט-העיניים הכיר מתחילתם ועד סופם בעל פה, אבל ההחלטה הזאת – שהולידה את "האוצר של צ'מבלו" שהפך תוך מספר חודשים לספרי הבכור – היתה החלטה ששינתה את חייו של אביו, ועל כך אני מודה לו ומאחל לו שהגורל יזמן לו מקצוע קצת יותר מכניס וריווחי.

תום מדגמן ל"משעמם לי"

בתי הקטנה גאיה, בקרוב בת 9, כועסת עלי עד היום שאת הספרים "משעמם לי" ו"מתי מגיעים" כתבתי על תום ולא עליה. אני, כמובן, מכחיש את העניין בכל תוקף – העובדה שלילד בסיפור קוראים יותם היא מקרית לחלוטין (קריצת עין), אפשר היה לקרוא לו באותה מידה איתי, יואב או עומר. כמו כן, גם בעובדה שתום, כמו יותם בשני הספרים, נהג להשתמש (היום אולי קצת פחות, מאז המצאת האייפון וה"פרוט נינג'ה") בצמד הצירופים "משעמם לי" ו"מתי מגיעים?" אין בה כדי להעיד שמדובר דוקא בו – איזה ילד לא משתמש בהם? אפילו גאיה בעצמה חוטאת בכך לא מעט. אבל גם אני, עם כל רצוני לא ליצור אפליה בין שני ילדי, לא יכול להתכחש לכך שההשראה לסיפורים באה ישירות מעולמו הרוחני של תום, ואולי נסיעת הבר מצווה המשותפת שלי ושל תום ללונדון, לצפות במנצ'סטר יונייטד נגד צ'לסי, היתה סוג של פראפראזה למסעות שעוברים יותם ואביו יחד, כולל אליפות העולם הבינכוכבית בכדורגל חייזרים.

בקיצור, תום הגדול שלי, למרות שאני יודע שאתה לא קורא את זה – איזה נער מתבגר קורא את הבלוג הפתאטי של אביו? –  אני שמח שאתה מלווה אותי ב-13 השנים האחרונות ומלמד אותי המון דברים על עצמי ועל החיים בכלל. ורק שתדע: אולי אתה היית שמח להיפטר מעונשי, אבל מעונשך אין לי שום כוונה להיפטר בזמן הקרוב.

שתף

"דלת החפרפר נפתחה בחריקה והשלושה יצאו החוצה.

יותם לא היה בטוח איפה הוא נמצא, אבל בדבר אחד כן היה בטוח – תל אביב זה לא.

זו בכלל לא היתה עיר.

מסביב הזדקרו הרים גבוהים ומוזרים, והבתים היו שונים לגמרי מהבתים בישראל, הם היו עשויים אבן ועץ והיתה להם צורה מוכרת, כמו, נו, כמו בתים שראה בספרים על… סין!

הם היו בסין!"

(מתוך "מתי מגיעים?", ספרי החדש).

לא במקרה מסיימים יותם, אביו ופרופסור גרניט, גיבורי "מתי מגיעים?", את מסעם ההזוי ורצוף הכשלונות בכפר קטן בדרום סין. סופרים תמיד נשאלים אם יש בספריהם אלמנט אוטוביוגרפי שקשור איכשהו להיסטוריה הפרטית שלהם. אני לא יודע אם זה נכון בכל המקרים. "סיפורי חייזרים" למשל (בלעדי! סופר הילדים רוני חפר נחטף בילדותו על ידי חייזרים וגודל על ידי משפחה מאמצת על הכוכב טולו-טולו-גיק). במקרה הזה סין היא בהחלט חלק מההסטוריה הפרטית שלי.

לפני 20 שנה, בהיותי סטודנט בבצלאל, פגשתי בחורה צעירה וחמודה שלמדה לימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית. ריתקה אותי במיוחד העובדה שמיכל, זה היה שמה, החליטה ללמוד דוקא את השפה הסינית. מדובר על התקופה שלפני חידוש היחסים עם סין, וכל מה שהיה קשור לארץ הרחוקה הזאת הצטייר אז כגחמה די אזוטרית. למרות המוזרות הקלה שבעובדה הזאת התחלנו לצאת כי היא באמת מצאה חן בעיני, אלא שמספר חודשים לאחר מכן היא הודיעה לי שהיא קיבלה מלגה עם סיום לימודיה באוניברסיטה לצאת לסין ללמוד סינית באוניברסיטת בייג'ינג לתקופה של שנת לימודים. זו לא היתה גזירה קלה – היחסים בינינו רק החלו להירקם וכבר היא נוטשת אותי, ועוד לטובת סינים! למזלי, גם אני סיימתי את הלימודים בסוף אותה שנה וכך גמלה ההחלטה בליבי: אני נוסע לשם ומצטרף אליה לתקופה כלשהי. אני חייב להודות שזה לא היה בתכנון שלי. אמנם בטיול שאחרי הצבא חרשתי "רק" את אירופה הקלאסית, אבל המזרח הרחוק לא היה באג'נדה שלי. רציתי להתחיל לעבוד במקצוע אותו רכשתי. אבל על בחורה כמו מיכל לא מוותרים בקלות והאפשרות להיות במקום שונה מכל מה שהכרתי דוקא קרצה לי. זורם שכזה…

זה השתלם בסופו של דבר – מיכל היום היא אשתי והנסיעה הזאת היתה אחת החוויות השונות והמרתקות שחוויתי בחיי.

סין לא דומה לשום דבר אחר.

אני חייב לציין שמדובר על תקופה שלפני 20 שנה, לפני השינוי הקפיטליסטי הגדול שהתחולל במדינת הענק הזאת. היום הערים הסיניות הם מעוזי ממון ועסקים עם גורדי שחקים נוצצים, מכוניות פאר וקניונים אינסופיים. אבל אז עמד בביג'ינג רק סניף אחד של מקדונלד'ס – הראשון בסין, שהיווה מוקד משיכה לתייר מערבי כמוני.

אופניים, אופניים, אופניים ו...אופניים

הפאב הגרמני, אולי היחיד בעיר, משך אליו עובדים זרים ממרכז העסקים והקונסוליות. מכוניות פרטיות כמעט ולא נראו ברחובות, אבל אופניים – בכמויות בלתי נתפסות.  מיכל ואני התגוררנו בחדר קטן במעונות של האוניברסיטה ובזמן שהיא למדה, אני שוטטתי ברחובות העצומים, הבנויים בסגנון קומוניסטי כבד ומדכא, מפלס את דרכי, ארוך-אף בודד בים של סינים.

אני והבלורית על החומה הסינית

כאשר מיכל יצאה לחופשת הסמסטר נסענו לטייל יחד בדרום סין. שם גילינו את המרחבים העצומים של סין האמיתית, הכפרית, שלדעתי גם היום – 20 שנה אחרי – לא השתנתה בהרבה. הגענו לכפרים נידחים שתושביהם העניקו לנו את התחושה שאנחנו האנשים הלבנים הראשונים שהם ראו בחייהם. בכל מקום שהלכנו  השתרך אחרינו שובל של ילדים, לוטשים עיניים בלתי מאמינות ביצורים המוזרים שפלשו פתאום לחייהם, אך כל זאת עם המון שמחה ובלי טיפת עוינות.

חייזר נוחת בכפר

התמונות שצילמתי בכפרים האלה שימשו אותי 20 שנה אחרי כן בתחקיר הויזואלי שעשיתי ל"מתי מגיעים?". אני לא יודע איך הייתי מסתדר במקומות האלה לולא הצטרפה אליי מתורגמנית צמודה בדמות מיכל, הדוברת סינית שוטפת למדי. כדי שיותם, חולה הכדורגל המושבע, לא ייתקל בבעיה דומה, צירפתי לספר שיחון עברי-סיני לאוהד הכדורגל…

מאז אותה נסיעה שנמשכה כחצי שנה (כולל תאילנד ונפאל, איך לא?) הספקנו להיות בסין פעם נוספת, בטיול-שלפני-הילדים לפני 15 שנה. את השינויים כבר אפשר היה לראות בבירור: איזורי פאבים ומסעדות מערביות כיסו את פני העיר, דגמים חדשים של מרצדס וב.מ.וו כבר נראו ברחובות פה ושם והצלחתי אפילו להסתדר עם אנגלית בלבד בכמה מקומות מתויירים.

היום מיכל היא מנהלת חברה לתרגום (ליצ'י תרגומים) והקשר שלה עם סין הוא יומיומי. אבל את הכפר הקטן, ששלוותם של תושביו עורערה בפתאומיות על ידי ה"חייזרים" שנחתו עליהם מארץ הקודש, השארנו הרחק מאחור. הוא כנראה חיכה בסבלנות להזדמנות לחזור לחיי והפעם דווקא כסמל לכפר הגלובאלי הקטן שבו אנו חיים.

"השלושה התקדמו לעבר הקולות, ובמרחק כמה רחובות משם, בככר כפרית קטנה, ראו מכשיר טלויזיה ישן ומולו עשרות סינים נרגשים.

כשהתקרבו מעט למסך, יכלו לראות מה ריגש כל כך את הסינים תושבי הכפר –

בטלויזיה שודר המשחק של קבוצתו האהובה של יותם! לפי ההתלהבות שבקולו של השדרן הסיני אפשר היה להבין שהמשחק עומד להתחיל.

"הגענו בזמן, אבא!"

אמר יותם בסיפוק והשתלב בין הצופים הסינים, שרובם ככולם עודדו את קבוצתו.

"בסוף הגענו בזמן."

שתף

הסצינה שבסרטון לעיל היתה כנראה הסצינה הקלה ביותר לבימוי מאז הסצינה של סטלה המגמרת ב"אסקימו לימון". האמת שלא היינו צריכים לעשות כמעט כלום, מלבד לתת לגאיה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות בעצמה, ובכישרון לא מבוטל. והיא עושה את זה, תאמינו לי. שהרי, כל מי שהורה לילדים בגיל הניג'וס מכיר את זה כבר: נכנסים לאוטו, לטיול משפחתי לגליל, או סתם לקניות בסופר השכונתי, מדליקים את המנוע, מפעילים את המזגן, סופרים עד עשר וזה מגיע, בדיוק של שעון שוויצרי: השאלה הנצחית "מתי מגיעים?" פולחת ומנסרת את חלל האויר. וגם אחרי שהסברנו באריכות ש"רק עכשיו יצאנו, ויש לנו עוד דרך ארוכה לפנינו ואיזה כיף ותראה איזה נוף מקסים וכמה פרחים בחוץ ותהנה מהדרך ו.. קצת שקט שיהיה פה קיבינימט! " לא עוזר שום דבר והשאלה חוזרת ונשאלת באינטרוולים של שתיים או שלוש דקות בערך, ובוריאציות שונות. מכירים, לא? אם לא, שלחו את ילדכם לסאמר-סקול לילדים מחוננים בפינלנד, או שתשלחו אותו לאבחון קליני – יש סיכוי שהוא אילם.

אז אחרי ההקדמה הארוכה והמיגעת הזאת שבטח גרמה לכם לשאול "מתי מגיעים… לעיקר?", אני רוצה לברך את עצמי לרגל צאת ספרי החדש "מתי מגיעים?"  ולקוות שיזכה להצלחה היחסית לה זכה אחיו הגדול "משעמם לי". זה לא ספר המשך ל"משעמם לי" למרות שמדובר באותו ילד ובאותו אבא ובסוג דומה של ניג'וס והרפתקאות שבאות בעיקבותיו. אפשר לקרוא אותו לפני "משעמם לי" או במנותק ממנו ולראות בו סיפור על התמודדות שונה עם צורך אנושי. אם ב"משעמם לי"זה היה הצורך לספק גירויים אינסופיים, כאן זה הצורך להגיע. להיות כבר שם, במקום אחר.

בסיפור שלפנינו, הילד יותם, שתקוע עם אביו בפקק של שבת אחר הצהרים בצפון, מת להגיע הביתה לצפות במשחק כדורגל אטרקטיבי. האבא, שאנחנו כבר מכירים אותו כרב-תושיה במיוחד עוד מ"משעמם לי" מוצא דרכים שונות ומשונות להביא אותו לשם בזמן, אך המשימה לא צולחת והם מוצאים את עצמם במקום הרחוק ביותר על פני כדור הארץ מביתו של יותם. האם הם נכשלו באמת? לא בטוח.

מאז שאנו ילדים דואגים להכניס לנו לראש שעל מנת להצליח בחיים ולהיות מאושר, צריך לסמן יעדים בחיים ולחתור אליהם בדבקות ובעקשנות, בלי לוותר, עד כדי הטחת הראש בקיר. קואצ'רים ויועצים אישיים ושיווקיים מסבירים לנו בעזרת מצגות פאור פוינט מתוחכמות שבלי מטרות ברורות שצריך לשאוף אליהן נלך לאיבוד בים החיים ונמצא עצמנו בסופו של דבר כאסקופה נרמסת תחת קלגסי ההמון (מה זה, לעזאזל?). ספרים כמו "אבא עשיר, אבא עני" או "הסוד", מסבירים לנו מה לעשות כדי להשיג את המטרה שלנו: ימבה כסף (ורק שוכחים להזכיר שהדרך הכי טובה להגיע לשם היא פשוט לכתוב ספר כזה). מה שחשוב היא המטרה, והדרך? נו, טוב, היא רק אמצעי לממש את המטרות והיעדים שהצבנו לנו, ואם לא היא, תהיה במקומה דרך אחרת.

אני חייב לומר שהגישה המסוקסת הזאת אף פעם לא עשתה עליי יותר מדי רושם. תמיד חשבתי שהדרך עצמה צופנת בחובה הפתעות שלא ציפינו להן שיכולות להסיט אותנו מהכיוון שהתווינו לנו למקומות הרבה יותר מעניינים, שאולי אפילו תפורים עלינו יותר מהמטרה המקורית שהצבנו לנו.

כשעזבתי את עולם הפרסום ופתחתי לי עוסק מורשה לעיצוב גרפי, היתה לי בראש תמונה כללית של מה אני רוצה שהעסק שלי יהיה וניגשתי לפתח אותו בהתאם. עשיתי לי לוגו וניירת, פתחתי אתר ורצתי לחפש לקוחות. זה לא כל כך הלך. השוק מוצף במעצבים גרפים ולא כבשתי אותו בסערה, וכך מצאתי את עצמי די מובטל ומשועמם במשך ימים רבים. וכך מתוך השיעמום, צץ לו ספרי הראשון "האוצר של צ'מבלו" ואחריו שני ספריי הבאים שיצאו לאור באותה תקופה צחיחה. מי יודע, אולי אם היתה לי הצלחה מסחררת כמעצב גרפי, מיד עם פתיחת העסק, יכול להיות שעכשיו הייתם קוראים בלוג אחר שכתבתי – על חשיבותם של פונטים מודגשים במיתוג החברה, למשל.

גם יותם ניסה להגיע ליעד כלשהו ולבסוף הדרך הובילה אותו למקום אחר, לא פחות מעניין וטוב. והוא אפילו ראה את משחק הכדורגל שרצה. ואיכשהו, מבלי שהתכוונתי, יצא תחת ידי ספר עם מסר פילוסופי. גילוי נאות – קודם כל אני חושב על סיפור עם עלילה מדליקה ודמיון פורה, ורק אחר כך אני מדביק לו מסרים ומשמעויות נסתרות, או שמישהו כבר עושה את זה בשבילי.

 

אז חברים, להסתער על היעד זה סבבה, ויש כאלה שסימנו מטרות, הגיעו אליהם והיום הם אנשים עשירים ומאושרים, אבל לא לשכוח להסתכל על הנוף בדרך, אולי תגלו שם כמה דברים לא פחות מעניינים.

ונעבור לפרסומות:

"מתי מגיעים?" ספרו החדש של רוני חפר – עכשיו בחנויות הקרובות למקום מגוריכם. תגיעו!